פסק-דין בתיק ע"פ 9710/10

השופט י' דנציגר:

ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט נ' סולברג) בת"פ 355/09 מיום 5.8.2010 (להלן: הכרעת הדין), שהושלמה ביום 15.9.2011 (להלן: הכרעת הדין המשלימה), במסגרתה הורשע המערער בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ובעבירה של נשיאה והובלת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק.

העובדות על פי כתב האישום

1.                  המערער הוא כבאי במקצועו ומשמש כמפקד קורס בבית הספר לכבאות בראשון לציון. בראשית שנת 2008 נטל המערער מספר הלוואות בשוק האפור בסך כולל של 45,000 ש"ח (להלן: החוב). משהתקשה לפרוע את החוב פנתה רעייתו של המערער לנאשם 1, שלמה מלכה (להלן: שלמה) וביקשה שיפרע את החוב. שלמה ניאות לעשות כן, הודיע על כך למערער, ובמועד שאינו ידוע למשיבה העביר את סכום החוב לבעל החוב.

2.                  בסמוך לחודש פברואר 2009 קשרו שלמה ונאשם 2, שמעון מלכה (להלן: שמעון) קשר להעביר מטען חבלה שבאפשרותו לגרום למותם של אנשים (להלן: המטען) מירושלים אל מקום מחוץ לירושלים. לשם כך קשרו השניים קשר עם המערער, לפיו המערער יקבל את המטען ויסתירו במקום בטוח שממנו יוכל הנאשם 4, אבי אלימלך (להלן: אבי) לאסוף אותו על מנת להעבירו אל יעדו.

3.                  כדי להוציא לפועל את הקשר האמור, העביר המערער מטען חבלה והסתירו במכוניתו החונה דרך קבע בתחנת כיבוי האש בגבעת מרדכי בירושלים (להלן: התחנה), שבה עבד המערער, ואת מפתח המכונית כמו גם השלט שמשמש לפתיחת המחסום בכניסה לתחנה, העביר לאחים מלכה. ביום 27.2.2009 (להלן: יום הביצוע), בשעות הבוקר, היו האחים מלכה בקשר עם המערער ועם אבי כדי לסגור את פרטי העברת המטען. בשעה 12:30, או בסמוך לכך, יצא אבי מביתו של שלמה שבירושלים ברכב שכור ונסע אל התחנה. בהגיעו לתחנה פתח את השער באמצעות השלט שאותו העביר המערער לאחים מלכה. אבי החנה את רכבו השכור ליד מכוניתו של המערער והעביר מתוכה את מטען החבלה לרכבו. כעבור מספר דקות יצא אבי מהתחנה והחל נוסע בכביש מס' 1 לכיוון תל-אביב כשהמטען ברשותו. בסמוך למחלף שער הגיא נעצר אבי עם המטען מתחת לרגליו.

4.                  אשר על כן, הואשם המערער בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499 לחוק ובנשיאה והובלת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק.

הדיון לפני בית המשפט המחוזי והכרעת דינו

5.                  המערער כפר במיוחס לו וטען בתשובתו לכתב האישום כי אמנם נכון הוא ששלמה נתן לו הלוואה ועזר לו בפריסת חובותיו, אך כי אין כל קשר בין עניין זה לבין העובדות הנטענות בכתב האישום. המערער טען כי תכליתו של סיפור ההלוואה היא להשחיר את פניו וליצור לגביו דעה קדומה. מלבד זאת, הכחיש המערער את כל העובדות המתוארות בכתב האישום.

6.                  בשלב מתקדם של שמיעת הראיות במשפט הגיעה המשיבה להסדר טיעון עם הנאשמים 1, 2 ו-4, קרי שלמה, שמעון ואבי. כחלק מתנאי אותו הסדר טיעון נקבע כי השלושה לא יעידו במשפטו של המערער. בהתאם לכך קבע בית המשפט המחוזי כי אין אפשרות לעשות שימוש בהודאותיהם של השלושה להוכחת חלקו של המערער בכתב האישום, אך כי ניתן לעשות בהן שימוש לעצם הוכחת מעשיהם שלהם, ובכלל זה העובדה כי השיגו את מפתח מכוניתו של המערער ואת השלט הפותח את מחסום הכניסה לתחנה.

7.                  בית המשפט המחוזי הקדים בהכרעת הדין דברים לעניין טענותיו של המערער לפיהן חקירתו במשטרה הייתה מגמתית, עויינת ובלתי הוגנת. בית המשפט קבע כי לא מצא ממש בטענות המערער לעניין זה, והוסיף כי המערער העלה טענות אלה לראשונה רק במסגרת עדותו בפרשת ההגנה, ולא סיפק כל טעם סביר ל"כבישתן". בית המשפט הטעים כי לעניין התארכות החקירה במשטרה אין למערער אלא להלין על עצמו, נוכח כך שאימץ גישה לעומתית ומתחכמת מול חוקריו.

8.                  בית המשפט אף עמד על שקריו של המערער בהודעותיו הראשונות במשטרה, בהן מסר כי לא קיבל הלוואה מהאחים מלכה וכי לא נטל הלוואות בשוק האפור - מה שהתברר כשקר בהמשך הדרך. בית המשפט הוסיף וציין כי נראה שהסיבה האמיתית להצגת גרסה זו על ידי המערער היתה רצונו להרחיק עצמו מן הנאשמים האחרים בפרשה ומכל זיקה אליהם.

9.                  כן עמד בית המשפט על כך שבחקירותיו במשטרה שיקר המערער אף כשמסר כי לא שוחח בימים 26.2.2009 ו-27.2.2009 עם האחים מלכה, דברים שנסתרו מעיון בפלט שיחות שהצביע על כך שביום הביצוע נערכו 13 התקשרויות טלפוניות בין המערער לבין שמעון. המערער תירץ שקר זה בהיותו לחוץ ומבולבל בחקירה. בית המשפט הוסיף כי המערער אף שיקר באמירתו כי אינו מכיר את האחים מלכה באופן אישי אפילו לא ברמה של "שלום שלום", בעוד שמן הראיות עלה כי היחסים של המערער עם האחים מלכה הינם חבריים. גם בכך מצא בית המשפט ניסיון מצד המערער להרחיק עצמו מהנאשמים האחרים.

10.              גם בנוגע להימצאות המפתח למכוניתו של המערער ברכבו השכור של אבי, סתר עצמו המערער כשבתחילה טען כי למכוניתו יש רק מפתח אחד ולאחר מכן טען כי ייתכן ששוכפל. המערער גם סיפר - מבלי שנשאל על כך - כי השאיר את מפתח המכונית בתוך המכונית לצורך תיקונה. בית המשפט קבע כי למקרא חקירותיו של המערער נוצר רושם עז כי המערער חש צורך לתת הסבר בדבר אותו מפתח, וכי אותו הסבר "אינו מותיר רושם של חפות". בית המשפט אף מצא בהסבריו המדוקדקים של המערער בחקירתו בנושא המפתח, חיזוק לכך ששיקר כאשר אמר שלא זכר את השיחות שניהל עם שמעון משום שהיה "מבולבל ולחוץ" בחקירתו.

11.              בהמשך פירט בית המשפט את עדותו של שי דדיה (להלן: דדיה), שהיה חניכו של המערער בקורס כבאים, והתלווה למערער לנסיעה שביצע ביום חמישי, 26.2.2009 - היום שקדם ליום הביצוע - מראשון לציון למעלה אדומים בה הוא מתגורר. בדרכם זו עברו השניים בתחנת הכיבוי (ועשו מעקף בדרך לשם כך) ועצרו לצד מכוניתו הפרטית של המערער. לגרסת דדיה במשטרה, או אז העביר המערער דבר מה מרכב הטויוטה בו נסעו (השייך לבית הספר לכבאות, להלן: הטויוטה) למכוניתו. דדיה העיד כי המערער פתח את השער באמצעות שלט שחור, העונה לתיאור של השלט שנמצא ברכבו השכור של אבי לצד מטען החבלה. כן מסר דדיה (אם כי לא בהודעתו הראשונה) כי המערער העביר למכוניתו שקית צהובה בה הייתה, על פי מה שמסר לו המערער, מתנה שבאמצעותה הוא מבקש להפתיע את אשתו לכבוד יום הולדתה.

12.              בית המשפט ציין כי לא ראה מנוס מלהכריז על דדיה כעד עויין נוכח המבוכה שניכרה בעדותו בבית המשפט, והעובדה כי הערכתו הרבה למערער הקשתה עליו לתרום להפללתו.

13.              לגופו של עניין קבע בית המשפט כי טענת המערער לפיה העביר למכוניתו עגלת ילדים, נשללה לחלוטין על ידי דדיה. כן דחה בית המשפט את הטענה משיקולי היגיון בקובעו כי לא ברור מה הייתה הדחיפות בהעברת עגלת התינוק למכוניתו, כאשר לשם כך נדרש מעקף בדרך, שעה שהמערער העיד כי מיהר להגיע הביתה אותו יום. כן דחה בית המשפט את גרסתו של המערער לעניין המתנה, בציינו כי הלה מסר גרסה פתלתלה ובלתי הגיונית, לפיה אמנם התכוון להעביר מתנה למכוניתו בתחנה אך לא עשה כן בעקבות שיחת טלפון שקיבל מאשתו, במהלכה נתחוור לו כי לא יוכלו לצאת לבית קפה כפי שתכננו. כן נקבע כי עמדה זו אף אינה מתיישבת עם עדותו של דדיה לפיה שמע את המערער משוחח בענייני "עבודה" עם אדם אחר, אך לא זכר שהמערער שוחח עם אשתו. כמו כן, מהודעתה של אשתו של המערער במשטרה עלה שלא זכרה כי קיבלה בסמוך לאחר מכן מתנה, וציינה כי קיבלה מתנה לרגל יום הולדתה כמה ימים קודם לכן.

14.              עוד דחה בית המשפט את גרסת המערער לפיה פתח את השער באותו יום חמישי באמצעות קריאת מירס למוקד. באשר לשלט, המערער טען כי היה לו שלט שצבעו אפור ולא שחור, אך כי השלט אבד זמן מה לפני אותם אירועים. בית המשפט קבע כי מבדיקה שנערכה עלה כי באותו יום לא דווחה כל קריאת מירס במועד שבו נכנס המערער לתחנה. בית המשפט הטעים כי עדותו של דדיה לגבי פתיחת השער באמצעות שלט שחור מתיישבת אף עם גרסתו הראשונית של המערער במשטרה. כן דחה בית המשפט כראיה את הדיסק שביקש המערער להציג, ועליו, כביכול, הקלטה של קריאת המירס לפתיחת השער. בית המשפט ציין שלא הוכח כי הקריאה נעשתה בכלל באותו היום, וכי לא הובאה כל ראיה המוכיחה כי הקול הנשמע בדיסק הוא קולו של המערער. בית המשפט אף דחה את עדותם של שני עדים מטעם המערער, אשר היו חניכיו, שהעידו לעניין צבעו של השלט של המערער וכי השלט אכן אבד, בשל העובדה שהוכח כי המערער שוחח עם אחד מהם על צבע השלט. בית המשפט הוסיף כי ממילא אפשר שהמערער אכן איבד את השלט האפור וקיבל שלט חלופי חדש, הוא השלט מושא כתב האישום.

15.              חרף הבעייתיות הטמונה בכך, בחר בית המשפט לתת עדיפות לגרסתו של דדיה, בקובעו כי המערער העביר שקית מהטויוטה בה נסעו הוא ודדיה למכוניתו שחנתה בתחנה, וזאת בנסיבות מחשידות, כאשר לא הייתה הצדקה לסטייה מנתיב הנסיעה מראשון לציון למעלה אדומים, זולת ההצדקה המתיישבת עם מעשי העבירה המיוחסים למערער. כן העדיף בית המשפט את גרסתו של דדיה לעניין פתיחת השער באמצעות שלט ולא באמצעות קריאת מירס.